אביב הגיע: סיפורה של הכוהנת הגדולה- חלק א' 

חג פסח מתקרב ואין אדם כמעט שלא נלחץ טיפה. ארוחת החג, ניקיונות, חמץ, חופש של הילדים, נופש. הרבה דברים עומדים על הפרק ונשאר עוד דבר אחד לחשוב עלי, המאחד את כולם: האביב. בסופו של דבר בעוד כמה ימים נתחיל שנה חדשה. מסתיים החורף (אפילו שהפעם היה זה חורף סמלי בלבד) ומתחילים תקופה חדשה: תקופה של פריחה והתחדשות.

סיפורה של פרסיפונה

במיתולוגיה היוונית, האלה המייצגת את האביב היא פרסיפונה, המיוצגת על-ידי חפיסת הטארוט על-ידי הקלף של הכוהנת הגדולה, אולם אין זה התפקדי היחיד של פרסיפונה.

פרסיפונה מוכרת יותר כאלת השאול. בתום החורף היא עולה מהשאול לפגוש באמה, דמטר. עלייתה מסמלת את בוא האביב.

כיצד יכולה אותה אלה להיות בעלת שתי תפקידים כה שונים במהותם? אז זהו סיפורה:

פרסיפונה הייתה ביתם של זיאוס- אבי האלים ודמטר- אלת הפריון. היא הייתה יפה וצעירה ובמיוחד בלטה העובדה שהיא היתה ילדת טבע ופחות אהבה את משחקי האולימפוס. היא אהבה להיות עם אימה, אולם אהבה יותר לשחק בטבע ואכן שם בילתה את רוב ימיה, כמובן שלאחר שאמה המגוננת לימדה אותה להיזהר מפני הסכנות האורבות לה ולימדה אותה כל מה שניתן על האולימפוס, על החיים על פני האדמה ועל השאול. פרספונה ידעה להיזהר מבני האדם ומהאלים והכירה היטב גם את ממלכת השאול השייכת לדודה.

יום אחד הדס- אל השאול, שם את עינו על פרספונה. יופייה המרהיב, מראה התמים וחיוניותה משכו את תשומת ליבו והוא גמל בליבו לשאת אותה לאישה. וכך היה. יום אחד כששיחקה עם חברותיה הצמיח הדס פרח לבן יפיפה. יש האומרים שצמח זה הינו הנרקיס ויש שיגידו שהוא צמח הדטורה המכונה גם צמח השטן. בשני המקרים הפרח משך מאד את תשומת ליבה והיא הלכה כדי לקוטפו, אולם כשהושיטה את ידה נפתחה האדמה, יצא ממנה הדס וחטף אותה. היא צעקה לעזרה וצעקה לאימה, אולם קולה נדם כשנכנסו לממלכתו של הדס.

למעלה האם דמטר שמעה את צעקותיה ונחרדה. "מה יכול לקרות כבר לבת אלים?" היא תהתה ומייד ירדה לחפש את ביתה. את הצעקות שמעו רבים, אולם אף אדם או אל לא יכול היה לספר מה קרה. דמטר לא אמרה נואש ובמשך ימים על ימים חיפשה את ביתה ונדדה על פני האדמה וככל שנדדה יותר ויותר, ככל שכאבה גבר, כך הזניחה את עבודתה כאלה.

לבסוף גילתה שהשמש באותו הבוקר זרחה מוקדם מהרגיל והיא הבינה כי אין זה מקרה. מיהרה להיליוס, שכן היות והוא השמש הוא רואה הכול וביקשה ממנו לספר מה קרה. הליוס סיפר את אשר קרה ולא חסך בפרטים, אך הוסיף כי לדעתו עליה לוותר, כי הדס הינו בעל אידיאלי לביתה וכי עליה לשמוח ששם נמצא גורלה של ביתה.

דמטר לא וויתרה ולא שקטה. היא הלכה לזיאוס שהינו גם אביה של פרספונה, ודרשה כי ביתם תוחזר אליה, אולם זיאוס טען כי אינו יכול לעזור, כי אין מה לעשות, כי ביתם עכשיו נשואה לאל השאול וכי תחום ממלכה זה מחוץ לשליטתו. יגונה הפך לכעס ובכעסה הרב היא הפסיקה את ברכת האדמה: דבר לא נתן פרי, התבואה לא צמחה ובני האדם נותרו מודאגים ורעבים. ככל שתסכולם של בני האדם גבר, כך פחתו המנחות וגברו התלונות לאלים האחרים. בסופו של דבר לא נותרה בפני זיאוס כל ברירה: הוא ירד אל האדמה כדי לדבר עם דמטר וביקש ממנה להחזיר את הברכה לאדמה.

דמטר ענתה לו בקשיחות ואמרה לו כי עד שביתה לא תוחזר אליה היא לא תיתן כל ברכה, לא יצמח דבר ואף הוסיפה כי אל לו לדאוג, בעוד זמן לא רב לא יהיה דבר על פני האדמה. ככל שיגונה גובר כך על פני האדמה גוברות הרוחות והקור ועוד זמן לא רב לא יישאר דבר ושוב היא וביתה יוכלו להתאחד. "אל תמהר" היא אמרה לזיאוס "שכן אני את שלוותי מצאתי וביתי תחזור אליי".

אולם זיאוס מיהר. מייד הוא שלח את שליח האלים, הרמס, וביקש ממנו להורות בשמו להדס לשחרר את פרספונה. בשאול מצא הרמס את פרסיפונה במיטתו של הדס ולאחר שיחה קצרה ביניהם, אמר לה כי אינו רוצה להחזיק אותה בכוח וכי הוא מבקש ממנה כי תחזור עם הרמס לאימה. כצידה לדרך הוא נתן לה כמה גרגירי רימון. פרספונה ידעה כי אסור לה לאכול מפרי השאול, אולם גרגירי הרימון, המסמלים את רעיון הפריון, מאוד הזכירו לה את אימה ואת האדמה והיא לא יכלה להתאפק ואכלה שבעה מהם.

השאול, אגב, בסיפורים המיתולוגיים אינו מה שאנו מכנים כיום "גיהינום". זהו המקום אליו יגיע כל מה שמת מעל פני האדמה ואין הוא טוב או רע. זוהי ממלכה עצומה ורבת מימדים כיוון שבעוד שהממלכה שלמעלה מוגבלת בשטחה, הרי שהממלכה למטה מתרחבת עוד ועוד.

כשהגיעו למעלה שאל אותה זיאוס בנוכחות דמטר אם היא אכלה מאכל כל שהוא בשאול. את התשובה ענה אסקלפוס, גנן השאול, אשר התלווה למסעה של פרספונה אל מעל פני האדמה והעיד כי הוא ראה אותה אוכלת שבעה גרגירי רימון. חמתה של דמטר בערה בה והיא הפכה אותו לינשוף וקיללה אותו כי אור יצרוב ויכאיב לעיניו וכי לנצח יהיה עליו לחפש מסתור מפני האור.

דמטר וזיאוס ידעו כי כל האוכל דבר מאכל בשאול נשאר שם לנצח וכי על פרספונה לחזור  לבעלה, כאשר הלבנה תחזור להיות מלאה. אולם דמטר אמרה נחרצות כי לא תיתן לזה לקרות וכי אם ביתה תחזור לשאול, היא תקלל את האדמה. כל האלים נחרדו לנוכח הצהרה דרמטית זו ולכן, לאחר מאמץ משותף, אחרי שעות ארוכות של דיונים נוצרה פשרה אשר שינתה את פני האדמה: שמונה חודשים תהיה פרספונה עם אימה מעל פני האדמה וארבעה חודשים תרד למטה לחזור לחיות עם בעלה ולמשול בשאול. כך גם למדו בני האדם להסתדר עם שינויי הטבע: במשך שמונה חודשים כשפרספונה עולה חוזר האביב והקיץ. קצת לפני שחוזרת פרספונה לבעלה מתחיל הסתיו ומייד עם חזרתה של פרספונה אל השאול מגיע החורף והאדמה הופכת להיות קשה ובלתי פורייה.

סיפור נפלא זה מכיל רעיונות וארכיטיפים רבים הקשורים לשני הקלפים החשובים האלו: הכוהנת הגדולה (פרספונה) והקיסרית (דמטר). זהו לא רק סיפור של אהבת אם לביתה, ולא רק סיפור של הנערה התמימה שנחטפת על-ידי אוהב חוטא, אלא סיפור על בת מתבגרת המגלה את עצמה.

בשבוע הבא אנו נדבר על פרספונה וננסה להכיר את הצד שלה בסיפור: כיצד נערה כה תמימה הופכת להיות לארבעה חודשים אלת השאול: אלה קרה וקשוחה השולטת ביד רמה על ממלכה עצומה כל-כך. כיצד מייד לאחר מכן למשך שמונה חודשים היא הופכת להיות אלת האביב הנותנת אור ושמחה לכל.

אנו נצטרך לשאול את עצמנו: "האם היא באמת כל כך תמימה?", "האם היא כל-כך סובלת?". בשבוע הבא נערוך את משפט פרספונה ונגלה את דמותה האמיתית וכך נוכל להבין טוב יותר מי היא הכוהנת הגדולה ואני מקווה שאוכל לשפוך אור על אחד הקלפים המסתוריים והמורכבים ביותר הקיימים בחפיסת הקלפים.

חשבתי איזו ברכה לכתוב בחג האביב ונזכרתי שהכוהנת הגדולה הינה אלת האביב ובסיפורי המיתולוגיה היוונית בואה מסמל את האביב.

אבל, למי שמכיר, הכוהנת הגדולה, פרסיפונה, הינה גם אלת השאול ובאביב היא עולה וחוזרת לעבוד ולחיות עם אימה מעל פני האדמה.

זה לא היה מקרה שפרסיפונה הפכה להיות אלת השאול. רק היא מסוגלת לכהן בשני התפקידים המכובדים האלו. מי שמכיר את סיפורה של פרסיפונה יזכור שלכאורה נכפה עליה התפקיד. נראה היה שהיא לא רצתה להיות מלכת השאול, היא הייתה קשורה לאימה, אלת הפריון המייצגת את החיים, ולא אל המוות ונראה היה שהיא לא ממש רצתה להישאר שם ובטח שלא להתחתן עם האדס, אל השאול.

אולם, למרות זאת היא נתנה לדברים לקרות. למי שקורא בין השורות את הסיפור יכול לראות דמות שונה. פרסיפונה היא הרפתקנית, חזקה ויודעת לקבל את החיים כפי שהם. כשהבינה כי היא עומדת להיות אלת השאול, היא לא בכתה או קיטרה. במבט לאחור נראה היה שאולי היא בעצמה הובילה את מהלך העניינים כך שבסופו היא הפכה להיות אלת השאול.

חג האביב הוא בין השאר חג החירות וגם קלף הכוהנת הגדולה מלמד אותנו שיעור בחופש וחירות. כל הקלפים הם בדרכם להיות השוטה- אותה דרגת התפתחות בלתי נתפסת המתארת את החופש המוחלט שכדי להבינו נשאר לנו להבין את המסרים של שאר 77 הקלפים.

הכוהנת הגדולה חופשייה מהשפעותיהם של אחרים. היא יודעת לתת לקול פנימי להוביל אותה לדרכים לא ידועות וצועדת בהם תוך השתחררות מהשפעות חיצוניות. רק היא יכולה להיות גם אלת השאול וגם אלת האביב. לנו זה נראה אולי לא אפשרי להיות שניהם, אבל מצד שני אנחנו שופטים את פרספונה לפני שאנו בוחנים את המצב. אנו הם הכבולים, אנו מסרנו את החירות שלנו ומשועבדים על ידי היגיון ופחד, בעוד שהכוהנת הגדולה היא הגיבורה האמיתית. היא לא מנסה לקבוע מה נכון ומה לא. היא יודעת ללכת אחר צו ליבה. היא אינה קובעת מהם המגבלות שלה וזו החירות האמיתי אותה היא מייצגת.

אני מאחל לכולם למצוא חירות זו. לא לפחד ללכת אחרי החלום ולא לנסות להגביל את מי שאנחנו. אין מה לפחד ממה שיהיה-  פשוט בואו נעשה. נהיה.

בברכת חג אביב שמח,

שגיא

הכותב:

© מנדלבוים שגיא. מטפל בהומיאופתיה קלאסית, מנהל פורום טארוט בוואלה! בעל ניסיון של  16 שנים בלימוד והוראה של קורסים וסדנאות בנושא טארוט וחלומות אותם הוא מלמד בתל-אביב ובמרכזים שונים ברחבי הארץ. את שגיא אתם מוזמנים לפגוש באתר שלו: טארוט חלומות וקצת יותר, או בקורס מבוא לקלפי טארוט המחכה לכם כאן ללא תשלום.